הערות על ספר דניאל פרק א

דניאל פרק א

ספר דניאל הוא הספר היחיד של התנ״ך (הברית הישנה) שנכתב בשפה הארמית. כפי שנראה בהמשך, פרק זה נכתב על ידי נבוכדנאצר, כלומר הפרק היחיד של התנ״ך שנכתב לא רק על ידי גוי, אלא גם על ידי מישהו שבכלל לא האמין באלוהים אחד! נראה בהמשך את משמעותו הדבר.

את ספר דניאל ניתן לחלק לשני חלקים: בפרקים הראשונים אנו עוקבים אחר אירועים בחייו של דניאל בבל וניתוח חלומותיו של נבוכדנאצר. בחלק השני מופיעות הנבואותיו של דניאל.

חלק מהנבואות נוגעות לאירועים היסטוריים הקשורים לבבל ולאימפריות הבאות. חלק נוגע לביאת המשיח ולאירועים של הלזמנים מודרניים האחרית הימים. מרבית האירועים והנבואות מתייחסים לחלומות ולפרשנותם בעוד שנבוכדנאצר מקביל למשיח השקר/ צורר המשיח.

בדרך כלל בשאלותינו אודות עתיד האנושות אנו מתמקדים באירועי ספר ההתגלות, אך נבואות רלוונטיות לאירועים אלו קיימות גם בספרי המקרא האחרים, והדוגמה העיקרית לכך היא ספר דניאל. רב החוקרים מסכימים שההתגלות וספר דניאל, דומים מאוד וחשובים באותה מידה, ולכן יש לקרוא אותם יחדיו.

לפני שנעבור לניתוח הספר, נתחיל בשאלה שאנו שומעים לעתים קרובות: מדוע המשיח היה צריך לסבול ולהתייסר ?

ישנן שלוש השערות: התיאוריה הראשונה התפתחה היסטורית במאה הראשונה לספירה. התיאוריה, פותחה על ידי קבוצת ה״אגנוסטים״ שמפרידים בין החומר (גוף) לבין הרוח וטענו כי מכיוון שישוע (כבן אדם) מורכב מחומר ומרוח, היה גם הוא (כמו כל בני אנוש) במאבק מתמיד בין שני האלמנטים אלה, כאשר החומר מגביל את הרוח. בסופו של דבר ביטוי חיינו והתנהגותנו נובעים מחולשות החומר. לפיכך כל העולם/האנושות נמצא במאבק מתמיד בין הרוח לחומר ויש לשחרר את הרוח מגבלותיו של החומר. תיאוריות דומות אנו מוצאות אצל פילוסופים יוונים. על פי תיאוריה זו, המשיח חייב להיות מישהו שמצליח לשחרר את הרוח מהחומר, במקרה של ישוע להתגבר על המוות ולקום לתחייה. תיאוריה זו יוצרת תפיסת עולם שלפיה החומר הוא משהו נפרד מאלוהים ואיננו תואם את אלוהים ויש לבטלו. תיאוריה זו הופרכה, במיוחד לאחר הוועידה/מועצת ניקיאה בשנת 400. שם הוחלט כי בריאת העולם על ידי אלוהים הייתה גם חומרית ונועדה לחבר בין החומר והרוח. באותו אופן, מועצת ניקיאה דחתה גם את ה״הומניזם״, שלפיו רוח הקודש נכנסה למשיח האנושי, ונלחמה (והצליחה)  להשתלט בחלק הגופני-חומרי שלו. למרות שתיאוריות אלה הופרכו אז, יש עד היום תומכיה רבים של תפיסות דומות.

התיאוריה השנייה, הנתמכת בעיקר על ידי הפרוטסטנטיות, היא קשורה לתורת ניהול הצדק על ידי אלוהים. על פי תיאוריה זו יש מצד אחד את אלוהים ומצד שני את החטא שגורם לזעמו של האל. מה שיכול לחסל את החטא הוא ״מתן תמורה בעדו״, בדרך כלל דרך קורבן כפי שהיה בתקופת בתנ״ך. המקדש בעבר הפך לבית מטבחיים שבו זרם כל הזמן דם הקורבנות. אנשים האמינו אז שזה יביא לאיזון בין החטא לאלוהים ולהתרצותו ורגיעת זעמו. לפי תיאוריה זו אלוהים ״חייב״ לדרוש צדק ועונש, שמסתיים בסוף בהקרבה האולטימטיבית, הקרבת בנו כדי לשים קץ לכל הקורבנות ולצדק ואיזון נצחי. על פי תפיסה זו, לא יכול להיות שום איזון, ולא סליחה או כפרה, בלי קורבן. תפוסים דומים רואים היסטורית גם בתרבויות אחרות, כמו במסופוטמיה וביוון העתיקה (למשל הקורבן של איפיגניה, שהייתה נדרשת כדי לפייס את האלים). האבולוציה של תיאוריה זו, מובילה להכרח שאלוהים כעונש של האדם ידרוש את קורבן של המשיח, ישוע כביטוי של אהבתו. הוא עושה זאת למען האדם שמרגיש את הצורך בכפרה על ידי תמורה מסוג זה. לפי התפיסה זו, למעשה אלוהים הוא כלוא בצדק של עצמו ולא יכול להשתחרר מדרישת הצדק אלא אם דרך תמורה. אז ככה, הצדק האולוהי והצדק של היקום הופך להיות המרכיב היותר בולט ומרכזי ואהבתו האין סופית, פחות.

התיאוריה השלישית גורסת כי היה צריך שישוע ייענש בצלב ויקריב את עצמו על מנת להוכיח בדיוק את ההפך ממה שהאגנוסטים טענו. לא כדי לשחרר את הרוח מהחומר אלא להעלות/לשדרג את ערך החומר לרמה אלוהית. להפוך את הגוף לכלי רוחני. המשיח היה צריך להלביש את הרוח בגוף אנושי. הקרבת המשיח נעשתה לא רק כהוכחה לאהבה מוחלטת של אלוהים, אלא גם כדי להדגיש את ערך הגוף כאלמנט רוחני והכרחי ביחסים בין אלוהים לאדם. זו התפיסה המרכזית בנצרות האורטדוקסית ונראית שהיא מתייחסת יותר לתוכנית האהבה של אלוהים ולמטרת הבריאה. אלוהים לא יכול להיות ״כלוא״ בצדק שלו ולא יכול להיות שצריך את הקורבנות דם. הכל זה מתוך אהבה ותוך הבנה של המצפון האנושי שלא היה יכול להשתחרר בדרך אחרת.

בחלק מהגרסאות, נכלל בספר דניאל גם פרק הקדמה עם הסיפור של סוזנה ודניאל שהתערב והציל אותה. אמנם אין קשר לתוכן של שאר הספר, אך נראה שהסיפור של סוזנה מתאר אירוע חשוב מעברו של דניאל, שמדגיש את חוכמתו וצדקתו ומסביר איך היה כל כך מוארך ומקובל בממלכת בבל.

בפרק הראשון מתואר שדניאל נלכד בידי נבוכדנצר יחד עם צעירים אחרים והעבר מירושלים לבבל. (משהו שמזכיר את מה שהיו עושים עם הילדים של העמים באימפריה העות'מאנית). בנוסף לדניאל מוזכרים עוד שלושה צעירים שנתנו להם שמות אחרים. דניאל ייקרא בשם בלשאצר, שם שמקורו באל הבבלי (באל). כיבוש ירושלים מנבוכדנצר מסמן את תחילת השתלטות "הכופרים" (עובדי האלילים) על עיר הקודש, שהחל מהבבלים, ונמשכה עם אימפריות נוספות אשר מוזכרות בהמשך הספר, כמו האימפריה של הפרסים, הרומיים והיוונים (ואף, על פי חלק מהאנליסטים, האיחוד האירופי -ראה פרק 2 ופרק 5).

אז בפרק הראשון, דניאל וחבריו יעברו את מבחן האמונה הראשון שלהם. הם מפגינים את אמונתם ומסירותם לאלוהים בכך שהם מסרבים לאכול את האוכל שהוצע להם שם, שנחשב לאסור על פי ההלכה היהודית. לא רק שהם מסרבים אלא שהם גם מעיזים ״להתערב״ מול הרשויות. הם יוכיחו להם שלדרך אמונתם יהיו תוצאות טובות יותר על בריאותם. החשיבות כאן אינה על ערך המזון וה״תזונה״, אלא באופן סמלי על ערך אמונתם.

אנו חיים בבבל מודרנית כיום. יש אוסף של תקנות, תפוסי חיים וחוקים/חובות שהשלטונות החילוניים (שאין להם שום קשר עם אמונה כל שהיא או קשר עם אלוהים) וה״עולם הכללי״, מכניסים בחיינו ומחייבים אותנו (כמו למשל אפילו כעת עם כל התקנות הנוקשים בעקבות מגפת הקורונה...). כולם מלעיגים את אלה שבוחרים בדרך אחרת ומעדיפים ללכת בדרך האמונה. המשמעות של סירובנו לקיים הנחיות מסוג זה אינה קשורה לנכונות או לא לציית בחוק. הסירוב לא צריך להתבסס על תיגר על מרד חיצוני וצעקני אלא על אמונתנו וביטחוננו בחוקים אחרים ועליונים של אלוהים, וביטחון באמצעים רוחניים אחרים שיביאו לפתרון יסודי של הבעיות הגדולות.

כדי לדמות את הדוגמא של דניאל, נדרשת מחויבות לעקרונות האמונה והתמדה בהם. מה ההבדל בין אמונה תיאורטית לבין יישום שלה בפועל ? השליח פאולוס ממליץ לנו להימנע מ״קשרים רעים״, ובוודאי לא מתייחס רק להימנעות מלהתחבר עם גנבים ורוצחים. הכוונה היא להתחברות והתאחדות רק עם מי שחי ופועל על בסיס אמונה. (קורינתים א ’15:33).

חשוב להדגיש שוב שמהרפתקה זו של דניאל איננו באים ללמוד להקפיד על תזונה ספציפית שתהיה דרך הישועה שלנו ! (יש אפילו כאלה שדיברו על חשיבות של "דיאטת דניאל" !...). עלינו ללמד את הערך של דבקות במהות האמונה ולא בכללים חיצוניים או פורמליים (אפילו ״דתיים״) שונים.

התמורה הרוחנית והתמורה בחיינו היא כאשר מקיים את עיקר ההתמדה באמונה ולא רק את המעשים החיצוניים, ונראה אותה בהמשך, בפרקים הבאים של ספר דניאל. לתזונה של דניאל יש ערך רק כאמצעי ביטוי אמונתו. לצום יש ערך רוחני אבל יול להיות צום של כמה סוגים. זה לא כל כך חשוב באיזו תפריט ספציפית של מזון מדובר. מי שצם צריך לעשות זאת כאמצעי להתקרבות לאלוהים, כקורבן רוחני מסוים. לכל אדם, "הקרבה" מסוג זה למען אלוהים עשויה להיות שונה. יכול להיות צום ממזון או צום מחטא או אפילו הקרבה של ה"זמן" שלנו כדי להדגיש אותו לקריאה ולתפילה או עזרת הזולת.

המהפכה הקטנה של דניאל בנושא זה הייתה סמלית יותר. הוא לא התקומם באופן כללי נגד השלטון. הם לקחו אותו מירושלים, שינו לו את השם, ובכל זאת רואים אותו חי בהרמוניה בבבל עד זקנתו. דניאל לא ציית רק כאשר היה מדובר בקונפליקט בין ההנחיות האנושיות ואלה של אלוהים. כמו שרואים בהמשך, בפרק 6, הוא הכן מפר את החוק כאשר מאלצים אותו לא להתפלל. דניאל לא מנסה לשכנע את השלטונות במרד, בצעקות או דרך טיעונים לוגים. הוא לא יוצא לרחובות, הוא לא מארגן הפגנות. בטוח בבחירתו ובאמונתו, הוא משכנע דרך מעשה ! בתום תקופת הניסיון הוא יוצא בריא ובמצב טוב (כמו גם כיצא בדב האריות).

מעניין לראות שמנהיגים חזקים יכולים לכבוש ארצות אבל לא את הנפש של האנשים. לא היה לנבוכדנאצר כל כך קשה לכבוש את ירושלים וללכוד את תושביה. אבל כן היה קשה לכפות להם את התרבות שלו ולעוות את רוחם.

ומה קורה בחברה של ימינו ? כאן לשליטים השאיפה היא דומה: להשתלט על הרוח של האנשים, לעוות את מצפונם ולייצב את רצונם, לנטרל את הרוחניות והאמונה. והם משתמשים בדרכים הקלאסיות הישנות של אכיפת חוקים ותקנונים... הפצת תפוסי התנהגות תוך מתן של שפע חומרי והנאות...

מערכת זו מאוימת רק על ידי אנשים המאמינים ומצייתים במערכת שלטונית אחרת, בחוקים הרוחניים של אלוהים. אנשים שסומכים בריבונות האל המוחלטת ובשום כוח אחר. ההתנגדות שלנו לא דורשת מהפכה גדולה, היא לא דורשת צעקות, רעש, אלימות. ההתנגדות היא פנימית וברמה הרוחנית. התוצאה של עמידתנו בעקרונותינו הרוחניים (ה״צום״ האישי שלנו) תהיה זו שתשכנע את הסובבים ואת העולם (או לפחות שתכניס אותם למחשבות מסוימות..). צריך לתת לאחרים לראות את תוצאות דרך האמונה שלנו. ומהפכה יכולה להתרחש בשקט, באופן פנימי. בינינו לבין אלוהים.